לפי ארגון הבריאות העולמי 120 מיליון אנשים סובלים מדיכאון בעולם וכ-850.000 מתאבדים כל שנה והתופעה מתפשטת בהתמדה. הדיכאון נקרא בלועזית "דפרסיה", מילה לטינית שמשמעותה לחיצה מלמעלה לכוון מטה, השפלה והנמכה. בעברית דיכאון שייך למילים המתחילות באותיות "דכ" כמו "דכא" - הכניע, עינה, השפיל, "דכך" - נכתש, נפצע או "דכן" - הרכין, כפף כלפי מטה, כלומר הדיכאון מכניע את האדם, מפיל אותו ולא נותן לו להתרומם. הדיכאון מתואר בספרות המקצועית כירידה מתמשכת במצב הרוח, כשיבוש בתפקוד,כפגיעה בקשר עם הסביבה, כנפילה אנרגטית של האדם, כחוסר הערכה עצמית, והוא מלווה בעצבות ובייאוש. התופעה מוכרת מתקופות קדומות ביותר. היא נקראת במקורות "מרה שחורה", שמה של אחת מארבעת הליחות (ארבע מרות). תיאורית המרות עומדת בבסיס התפיסה הרפואית של הרופאים הייוניים היפוקרטס מקוס וקלואדיוס גלנוס. מרה שחורה מיוחסת לאיבר הטחול, לסתיו, לאדמה, לטיפוס מלכולי עם נטייות דכאוניות, מוטרד ומתקשה לישון בשינה טובה.
המונח דיכאון כולל הפרעות מגוונות עם אפיונים דומים. מבחינה הפסיכיאטריה והנוירוביולוגיה, התמעטות סרוטונין או נוראדרנלין שהם מוליכים עצביים, הנם בין היתר, גורמים ליצירת הדיכאון. החומרים האלה מהווים בסיס של רוב התרופות נוגדות דיכאון בימינו (40% מהסובלים מגיבים לתרופות).
הפסיכואנליזה רואה בדיכאון תהליך של אבלות של פרידה (לא מדובר רק במוות אלא בסיום מצב כלשהו כמו סיום פרויקט) שלא התממש במלואו.
מבחינת הסמיואנליזה התסמינים (סימפטומים) של הדיכאון הנם סמלים המהווים מסר שיש לפענחו. הדיכאון הוא סוג של רב-שיח שהאדם מנהל עם עצמו. בני אנוש מתקשרים באמצעות שפות מגוונות ורובן אינן מילוליות. הגוף שלנו מתבטא בהרבה לשונות. רבים הם האנשים שלומדים היום את שפת הגוף הניתנת לשליטה. אבל קיימות לשונות אחרות שלא ניתנות לשלוט בהן כמו תנועות גוף לא מודעות (גרודים, ליטופים ועוד), קיימות שפות שחרותות על גופנו: תווי פנים, קווים ביד או בכף הרגל ועוד. מחלות והפרעות מורכבות מאין ספור סמלים הניתנים לזיהוי והבנה וכך הוא הדיכאון. כשאדם מתקשה לקום בבוקר,או כשהוא מסתגר בארבע אמות של דירתו, שהם סימפטומים דיכאוניים, מהו המסר שהוא מוסר לעצמו ולחברה? הסבל אוחז בו והוא לא מסוגל לנהל שיח עם עצמו. כמו בספר "צופן דה וינצ'י" שבו הגיבורים מנסים לפענח חידות, על האדם הדכאוני לפענח את הצופן שבתסמינים.
לפי הסמיואנליזה הסובל מדיכאון מתקשה לנהל את "הקוד הסמלי האישי" על המוביל לחפש ב"קוד הסמלי האישי שלו" וב"מערך של סמלים" המזיק למצב רוחו. מה מסמלת המיטה או מה המשמעות של ההתחפרות בסדינים? הסמלים הם אישיים לגמרי. שני אנשים הסובלים מאותה תופעה יתנו פירוש שונה לדבר. לעיתים הם יתקשו לפענח בעצמם את הצופן, ויהיו זקוקים לסיוע חיצוני. כמובן שהדברים מורכבים הרבה יותר כי סמלים פועלים ביחד ובאינטראקציה ביניהם.
סיבות רבות יכולות להביא את האדם לדיכאון בגיל זה או אחר, חסר רגשי, אבדן, טראומה, מחלה ועוד. הסמיואנליזה טוענת שזיהוי הבעיה מהווה רק שלב להשגת הפתרון. מעבר לתובנה עצמה, האדם הדכאוני צריך לעבור תהליך של הפנמה. התהליך הזה מתחולל כשהמוביל מחבר את התובנה עם הממד הרגשי שבו. עבודה זאת מתבצעת בעזרת המלווה.
המלווה תופס את עמדת המחנך (המקנה דרכי חשיבה חדשה) כלומר פותח ערוצי הסתכלות שונה על העולם בפני המוביל. הסתכלות זאת היתה עד כה חסומה בפניו. המלווה עוזר לתפוס את המציאות החדשה או המחודשת באופן הדרגתי. הוא מסייע למוביל לבחון מחחדש את המיתוס האישי המורכב מאין ספור סמלים. המוביל משכתב את סיפורו האישי בעזרת המלווה על מנת שהסיפור יהיה חיובי יותר. הסמל נושא בתוכו מטען אנרגטי, אם הסמל שלילי המטען אנרגטי יורד. סמל חיובי מהווה כוח אנרגטי ומקנה טעם לחחים.
המונח דיכאון כולל הפרעות מגוונות עם אפיונים דומים. מבחינה הפסיכיאטריה והנוירוביולוגיה, התמעטות סרוטונין או נוראדרנלין שהם מוליכים עצביים, הנם בין היתר, גורמים ליצירת הדיכאון. החומרים האלה מהווים בסיס של רוב התרופות נוגדות דיכאון בימינו (40% מהסובלים מגיבים לתרופות).
הפסיכואנליזה רואה בדיכאון תהליך של אבלות של פרידה (לא מדובר רק במוות אלא בסיום מצב כלשהו כמו סיום פרויקט) שלא התממש במלואו.
מבחינת הסמיואנליזה התסמינים (סימפטומים) של הדיכאון הנם סמלים המהווים מסר שיש לפענחו. הדיכאון הוא סוג של רב-שיח שהאדם מנהל עם עצמו. בני אנוש מתקשרים באמצעות שפות מגוונות ורובן אינן מילוליות. הגוף שלנו מתבטא בהרבה לשונות. רבים הם האנשים שלומדים היום את שפת הגוף הניתנת לשליטה. אבל קיימות לשונות אחרות שלא ניתנות לשלוט בהן כמו תנועות גוף לא מודעות (גרודים, ליטופים ועוד), קיימות שפות שחרותות על גופנו: תווי פנים, קווים ביד או בכף הרגל ועוד. מחלות והפרעות מורכבות מאין ספור סמלים הניתנים לזיהוי והבנה וכך הוא הדיכאון. כשאדם מתקשה לקום בבוקר,או כשהוא מסתגר בארבע אמות של דירתו, שהם סימפטומים דיכאוניים, מהו המסר שהוא מוסר לעצמו ולחברה? הסבל אוחז בו והוא לא מסוגל לנהל שיח עם עצמו. כמו בספר "צופן דה וינצ'י" שבו הגיבורים מנסים לפענח חידות, על האדם הדכאוני לפענח את הצופן שבתסמינים.
לפי הסמיואנליזה הסובל מדיכאון מתקשה לנהל את "הקוד הסמלי האישי" על המוביל לחפש ב"קוד הסמלי האישי שלו" וב"מערך של סמלים" המזיק למצב רוחו. מה מסמלת המיטה או מה המשמעות של ההתחפרות בסדינים? הסמלים הם אישיים לגמרי. שני אנשים הסובלים מאותה תופעה יתנו פירוש שונה לדבר. לעיתים הם יתקשו לפענח בעצמם את הצופן, ויהיו זקוקים לסיוע חיצוני. כמובן שהדברים מורכבים הרבה יותר כי סמלים פועלים ביחד ובאינטראקציה ביניהם.
סיבות רבות יכולות להביא את האדם לדיכאון בגיל זה או אחר, חסר רגשי, אבדן, טראומה, מחלה ועוד. הסמיואנליזה טוענת שזיהוי הבעיה מהווה רק שלב להשגת הפתרון. מעבר לתובנה עצמה, האדם הדכאוני צריך לעבור תהליך של הפנמה. התהליך הזה מתחולל כשהמוביל מחבר את התובנה עם הממד הרגשי שבו. עבודה זאת מתבצעת בעזרת המלווה.
המלווה תופס את עמדת המחנך (המקנה דרכי חשיבה חדשה) כלומר פותח ערוצי הסתכלות שונה על העולם בפני המוביל. הסתכלות זאת היתה עד כה חסומה בפניו. המלווה עוזר לתפוס את המציאות החדשה או המחודשת באופן הדרגתי. הוא מסייע למוביל לבחון מחחדש את המיתוס האישי המורכב מאין ספור סמלים. המוביל משכתב את סיפורו האישי בעזרת המלווה על מנת שהסיפור יהיה חיובי יותר. הסמל נושא בתוכו מטען אנרגטי, אם הסמל שלילי המטען אנרגטי יורד. סמל חיובי מהווה כוח אנרגטי ומקנה טעם לחחים.
